סיכום להרצאה 105: יחס האנושות אל האלוהים – בשלבי התפתחות שונים – הנתיב להתמרה

סיכום להרצאה 105: יחס האנושות אל האלוהים – בשלבי התפתחות שונים

8 ביוני, 1962
סיכמה: ליאורה ורדי

האדם הפרימיטיבי חי את היום ודאג לסיפוק הצרכים המיידיים בלבד. שכלו לא היה מפותח ולא מצויד בשביל לתהות לגבי שאלות שמעבר לקיום. כאשר התפתח שכלו, הוא השתמש בו תחילה עבור צרכים אישיים, אבל אחר כך הוא החל להשתמש בו באופן אבסטרקטי. הוא החל לשאול את השאלות שהעסיקו אחר כך את האנושות לאורך הדורות: "מאין אני בא? לאן אני הולך? מה משמעות החיים?" הוא החל לתפוש את הטבע ואת פלאיו, ואלה הצעדים המודעים הראשונים כלפי יחס לבורא. "מי יצר את החוקים האלה? מי ברא את כל זה?" כאשר הסיק שחייב להיות מישהו בעל שכל ועליונות אינסופיים, הרגיש שהוא חייב להשתייך אליו.

באותו זמן, חוסר הבגרות הרגשית והרוחנית שבו יצר פחד מהבורא. מצד אחד הוא רצה בסמכות שתחשוב עבורו כדי לשחרר עצמו מאחריות עצמית. מצד שני הוא השליך על אלוהים את פחדיו מהחיים וחוסר יכולתו להתמודד איתם. היות והוא לא יכול היה להפריד כוח מאכזריות, הוא החל לפחד מאלוהים. לכן הוא החל לפייס את אלוהים בדרכים שונות.

כלומר הצעד הראשון של ההתעוררות גרם לאדם להתפעל מהטבע ומהבורא. אך ככל שהוא נעשה יותר בעל תסביכים ופחדים, הוא החל להתייחס לאלוהים על פי ההשלכה של עצמו ולא על פי החוויות הספונטניות, האמיתיות והיצירתיות.

ככל שהמינד גדל יותר בכיוון אחד בלבד, ללא שימוש במינד על מנת לפתור את הבעיות והקונפליקטים שנשארו חבויים מההכרה, כך יותר היחס לאלוהים נעשה שגוי. הוא היה שגוי הן בגלל שהיה מבוסס על הצרכים האישיים, על משאלת לב ועל פחד. ואז תפיסת אלוהים נעשתה דעה קדומה, עם פחות אמת ויותר דוֹגמה.

האינטליגנציה התפתחה, ואז האדם לא היה יכול להמשיך במגמה זו. שכלו אמר לו "זה לאיכול להיות שיש סמכות עליונה שמובילה את החיים עבורנו. חייב להיות שאנו מובילים לעצמנו את החיים. זו אחריות שלנו, יש לנו רצון חופשי". זו תגובת נגד לדעה הקדומה, שהביאה לעיתים קרובות את האדם לקיצוניות השנייה ולהיעשות אתאיסט.

שלב זה של אתיאיזם, הוא התקדמות לעומת היראה מאלוהים מעניש ומפחיד. זהו שלב מעבר נחוץ בדרך לחוויה מציאותית ואמיתית יותר של אלוהים. בשלב זה האדם לוקח אחריות על חייו. גם בשלב ההצמדות הילדותית לאלוהים וגם בשלב ההינתקות ממנו הנפש לומדת משהו חשוב. משהו פרודוקטיבי מוטבע בנפש, ויישאר הרבה זמן לאחר שהשכבות השטחיות של המינד שהכילו את השגיאות לגבי אלוהים משני הסוגים הקיצוניים, התמוססו.

בשלב השני של אתאיזם, האדם למד לקחת אחריות על חייו ועל שגיאותיו, ולא לצפות לתגמול על צייתנות לחוקים. כמו כן שלב זה שחרר אותו מהפחד להיענש. בדרך מסוימת, שלב זה החזיר את האדם לעצמו.

אחר כך מגיע שלב שבו האדם משתמש בשכל על מנת לחקור את המניעים שלו, להתבונן בעצמו. ואז הוא מגיע למודעות על ידי התייצבות בפני המציאות שבפנים. ככל שהוא ממשיך לעשות זאת, כך עמוקה רמת שחרור הנפש. (האדם משתחרר ממגבלות החינוך, החברה, הדת וכו'). בחופש הזה, מגיעה חווית אלוהים אמיתית. חוויה זו שונה מאוד מהאמונה הילדותית באלוהים, שהאדם יצר כהשלכה של עצמו כתוצאה מפחד, חולשה ומשאלת לב. האדם מפסיק לפעול על פי הדרישות או הציפייה כביכול מאלוהים. הוא חי בהווה. הוא לא מפחד מחוסר המושלמות שלו ולא מפחד שאלוהים יעניש אותו בגלל זה. הוא מתבונן במגרעות שלו ללא הרגשה רעה אך עם הבנה בנזק שנוצר מהמגרעות. לא כל כך מהן עצמן אלא מחוסר המודעות אליהן. למשל הפחד מהעונש עליהן גורם לנזק, הרצון היהיר להיות נקי מיידית ממגרעות יוצר נזק. כאשר האדם  מתבונן בשלווה במגרעות שלו, מבין את הרקע והסיבה לקיומן, הוא גדל מהן. וככל שהוא מאמץ עמדה זו, כך הוא יכול לאפשר חוויה אמיתית של אלוהים.

חוויית אלוהים אמיתית הינה הוויה. אלוהים אינו נתפס בחוויה זו כמי שפועֵל, דהיינו, כמעניש או מתגמל או מנחה בצורה שתפטור את האדם מכל מאמץ. קשה מאוד להסביר חוויה זאת במילים. אינכם יכולים להרגיש שאלוהים הוא, כל עוד אינכם מתייצבים בפני מה שיש בכם כעת – חוסר מושלמות, מגרעות, כל הילדותיוּת שבכם.

השלבים שתיארתי אינם מגיעים בדיוק אחד אחרי השני, אלא חופפים לפעמים. וזאת משום שאישיות האדם אינה עשויה מרמה אחת. שכבות שונות של האישיות מבטאות עמדות שונות בכל יחידת זמן. לכן אפשרי שבתקופה מסוימת של חיי האדם הוא יהיה מודע ברמה אחת, ולא מודע ברמה אחרת. רק לאחר שהוא מתקדם בנתיב של ידיעה עצמית, רמה לא מודעת מגיעה למודע. אל תשפטו את עצמכם או אחרים על פי מה שאתם רואים כי אתם רואים לרגע נתון, שמציג חלק קטן מאוד ממה שקיים באמת.

מודעות עצמית חייבת להוביל למצב של הוויה במודעות. באותו זמן, נוצר יחס חדש עם אלוהים. אלוהים נחווה כהוויה. אני חוזר על כך, שאינכם יכולים להגיע לזה אם אינכם חווים תחילה בדרך שלילית, את זה אשר יש בכם כעת. כמו כן אינכם יכולים להגיע לזה על ידי מושגים שאתם לומדים. אם אינכם מוכנים לחיות זאת, ולהיות בבלבולים, בטעויות ובכאבים שלכם (ולא לברוח מהם, כולל אלה שחוויתם בילדות ונותרו בכם), ואם אינכם מוכנים להתייצב בפניהם ולהבין אותם, לעולם לא תוכלו להיות באלוהים. במילים אחרות: אינכם יכולים להיות במצב של אושר, שלווה, יצירתיות, אם אינכם מתייצבים בפני המציאות הלא נעימה לעיתים. ואם יש בכם מוכנות, אתם תחוו תחילה רגעים של המציאות הגדולה והנשגבת, שתתן לכם גישה חדשה ויחסים חדשים עם אלוהים. חוויות כאלה ישנו את עמדותיכם והמושגים שלכם לגבי אלוהים וגם המושגים שלכם לגבי עצמכם ומקומכם בחיים.

השכל יוצר הרגלים. האדם יכול להיות בפנימיותו כבר בשלב חדש, אך כלפי חוץ הוא נצמד לתבניות ההרגלים הישנים כמו למשל תפילות. השכל יוצר הרגלים. חוויה מתוך ההוויה לא יוצרת הרגלים. ככל שאתם יותר גמישים כך פחות תפלו למלכודת של תבניות של הרגלים והיצמדות למושגים ודעות ישנים.

אם אתם תמשיכו להתאמן בהתייצבות עם מה שנמצא בכם כעת, תשחררו את עצמכם מתבניות ישנות שעוצרות בכם מלחיות חיים פרודוקטיביים ומחוויה אמיתית של אלוהים, של החיים ושל עצמכם. כל זה הינו ההוויה. ההרגלים, הסכמות, החינוך, גרמו לכם לתדמיות קשוחות, למסקנות שגויות ולהכללות. כל אלה הם ההפך מחוויית האלוהים, שאינה צמודה לתבנית, שהיא גמישה ומשתנה עם כל רגע ושהיא הווה בלבד.

אני מדגיש שכאשר אתם מגלים את הדרכים השגויות בעצמכם, אל תחושו אשמים, אל תחושו "הייתי צריך" ו "אני לא בסדר". עמדות כאלה הן המחסום הגדול ביותר לחוויית האלוהים.

שאלה: אם אלוהים הוא כל יכול ואוהב, אז הוא יודע את העתיד. ואם הוא יודע את העתיד בזמן שהוא נתן לנו בחירה חופשית, הוא יודע מה נעשה איתה. זו נראית סתירה.

תשובה: העתיד הוא תוצר של זמן, וזמן הוא תוצר של המינד. לכן במציאות האמיתית, הזמן אינו קיים. כפי שהעבר אינו קיים. אני מבין שמרבית האנשים אינם מסוגלים להבין דבר זה. מחוץ למינד ישנה הוויה (being) בלבד. לא עבר ולא עתיד, רק הווה. דבר זה לכל היותר ניתן לחוש, לא להבין באינטלקט.

יתר על כן, השאלה נובעת מאותו מושג מוטעה של תפיסת אלוהים כמי שפועל ועושה, הבריאה היא! במובן האמיתי הבריאה אינה פעולה ובוודאי לא פעולה שקשורה בזמן. כאשר אלוהים יצר את הנשמה, זה היה מחוץ לזמן, מחוץ למינד, במצב של הוויה. כל נשמה היא במובן הזה כמו אלוהים, שיוצרת את החיים שלה. אלוהים אינו לוקח או מוסיף.

בנוסף, זו אשליה מוחלטת של האדם להאמין שכאב וסבל הם נוראים כשלעצמם. אנא נסו להבין את מה שאני אומר. הפחד המופרז של האדם מסבל אינו ריאלי, והוא תוצר שגוי של המינד. האדם מפחד מכאב וסבל בעיקר בגלל שהוא מאמין שהוא אינו יכול למנוע אותם ושאינו אחראי עליהם. כלומר שהם לא מוצדקים אלא תוצאה מקרית. אך כאשר הוא נוכח לדעת שכל כאב שהוא חווה נובע מההתחמקות שלו מהאמת ומהמציאות, וכאשר הוא מבין זאת לא רק כעיקרון אלא קושר את הסבל לסיבות בעצמו, הוא מפסיק לפחד. הוא יראה את המפתח עוד הרבה לפני שיתחיל להשתמש בו. הוא יפסיק להישמר כנגד שרירותיות של החיים שגורמת לו להרגיש חסר אונים. ואז הוא יבין את הסבל מאספקט שונה, והסבל יהפוך לגביו לפרודוקטיבי.

כך הוא יראה שהסבל האמיתי אינו אפילו מחצית מפחיד מהפחד ממנו ומהעמדה כלפיו. אתם חוויתם זאת כאשר פחדתם ממשהו לפני שאירע, וראיתם שזה הרבה יותר גרוע מאשר לעבור את הדבר המפחיד. כאשר אתם מתבוננים בשרשרת המאורעות בתוככם, ונמנעים מהטפת מוסר עצמי, משיפוט והצדקות, הכאב מיד נסוג, אפילו כשהסיטואציה החיצונית עדיין נשארת אותו דבר. כאשר אתם מקבלים את המציאות שלכם, אתם מקבלים גם את אי המושלמות של החיים. כאשר אינכם מתמרדים כנגד חוסר מושלמות, תבניות רבות משתנות ואתם גורמים פחות סבל לעצמכם. אך היות והציפייה שלכם היא שהחיים יהיו מושלמים, עמדה זו גורמת לכם להתמרד, להתנגד, להקים חומות שגורמות לכם עוד יותר חוסר מושלמות וסבל מאשר ללא הציפייה הזו. העמדה שלכם לסבל, לחיים, למיקום שלכם בחיים ולעצמכם היא שקובעת כיצד תחוו סבל. לו העמדה של האדם כלפי סבל לא היתה מעוותת כפי שהיא היום, הוא היה מוצא שהבעיות שעליו לפתור בכיבוש המינד והחומר הינן יפות. אלה הדברים היפים ביותר בחיים הארציים שלכם.

אינכם יכולים להבין בעזרת המינד את מה שנמצא מחוץ לתחום למינד. השאלה מכילה קונפליקט נצחי במושגים דתיים. מצד אחד האדם מניח שאלוהים הוא אב כל יכול הפועל על פי רצון, המתגמל אותך אם אתה מציית לחוקיו ומדריך אותך ללא השתתפות אקטיבית שלך בחיים הפנימיים שלך, אם אתה מבקש זאת. מצד שני, האדם מניח שלאנשים יש רצון חופשי, שהם מעצבים את גורלם, ושהם אחראים לחייהם. בעוד שהדתות מלמדות את זה, הן כורתות את ההחלטה החופשית והאחריות העצמית על ידי כך שהן מכריחות את האדם לציית לחוקים מוגדרים. כך שהאדם מבולבל בין שני הקצוות.

בורא כל יכול ואחריות עצמית של האדם הם דברים סותרים רק כאשר מתבוננים עליהם דרך זמן, מהמינד. כאשר הבורא הכל יכול נתפש כפועֵל כמו האדם, במסגרת זמן. במציאות, במצב של הוויה, אין סתירה בין השניים. כל מה שאתה צריך לעשות הוא להתייצב בפני עצמך ללא התנגדות, ללא העמדת פנים של להיות יותר מאשר אתה הנך, ללא מאמץ להיות יותר מושלם ממך שהנך, אלא להיות ברגע הנוכחי כפי שאתה. כל אספקט אינדיבידואלי שאתה רואה בעצמך באותו חופש, שם אותך באותו רגע במצב של הוויה ואז אתה תופש בתוכך את האמת של אלוהים כהוויה ללא סתירה מסוג זה ששאלת. אז תדע באופן עמוק שאחריות עצמית מוחלטת אינה סותרת ישות עליונה.  אדם שאינו מוכן באופן פנימי לא יכול להבין את אשר אני אומר פה.

משמעות התפילה בשלבים השונים
בשלב הראשון כאשר האדם נמצא כמעט במצב של הוויה ללא מודעות, אין תפילה משום שלא קיים המושג של אלוהים. בשלב הבא, כאשר האדם מתחיל לשאול שאלות ולתהות, ולחוות באופן ספונטני פליאה מהטבע, זה בעצמו סוג של תפילה או מדיטציה. השלב הבא עשוי להיות הכרה בישות עליונה. בשלב זה התפילה היא בצורת סגידה לפלאי היקום והטבע. בשלב הבא, כאשר נמצא בלבול במינד, חוסר הבגרות וחוסר ההתאמה גורם לפחד, היצמדות, חוסר אונים ותלות, וכאשר משאלת לב, חמדנות וחוסר קבלת המציאות גורמים לתחינה, התפילה תבוטא בהתאם. כאשר נראה שהתפילה נענית בשלב כזה בו נמצא האדם, זה לא בגלל שאלוהים פועל, אלא בגלל שבדרך כלשהי, האדם מספיק כנה למרות ההטעיה העצמית שלו, ועל ידי הכנות שלו הוא פתח ערוץ דרכו חוקי ההוויה יכולים לחדור אליו. זו אבחנה חשובה שתוכלו לתפוס אותה רק בשלב הבא. כאשר האדם נוכח בהשתתפות שלו בשאלה האם תפילתו תיענה או לא, הוא יאבד את תחושת חוסר האונים והשרירותיות של האל שאותו ניסה לרָצות על ידי חוקים שהמציא האדם. אך עלי להוסיף שמה שנראה לעיתים קרובות כתפילה שנענתה, הינו העוצמה של המינד ללא קונפליקטים, בתחום המסוים שבו נענתה התפילה.

כאשר האדם מגיע לשלב העצמאות, כאשר הוא משחרר את תדמית אלוהים המעניש, המתגמל והמנווט את חייו, כאשר האדם מגיע לשלב האתיאיזם, הוא לא מתפלל כמובן. לא במובן הרגיל. הוא מתבונן בעצמו, ואם עושה זאת בכנות, זו התפילה הטובה ביותר במובן האמיתי. אך גם יכול להיות שהאדם בשלב אתיאיסטי הוא חסר אחריות ולא מתבונן בעצמו, והוא בורח מעצמו באותה צורה כמו אדם שמשתמש באלוהים על מנת לברוח מעצמו.

כאשר האדם מגיע לשלב של חיפוש אקטיבי של מודעות עצמית והתייצבות בפני עצמו כפי שהוא, הוא עשוי תחילה, מתוך הרגל לתפילה הישנה של בקשת עזרה, לבקש מאלוהים לעשות זאת עבורו. רק לאחר כניסה לרמות עמוקות בעצמו, הוא משנה את התפילה אליה היה רגיל. הוא עשוי לא להתפלל כלל במובן הרגיל. אך הוא עושה מדיטציה (התבוננות פנימית) וזו התפילה הטובה ביותר. הוא מתבונן במניעים האמיתיים שלו, מאפשר לרגשות האמיתיים להופיע על השטח ובודק את מקורם. בפעילות מסוג זה, התפילה מהסוג הישן הופכת לפחות משמעותית. התפילה שלו היא על ידי פעולה של מודעות עצמית והתבוננות באמת של עצמו. התפילה שלו היא נכונותו הכנה להתייצב בפני מה שהכי פחות נעים. זו תפילה משום שהיא מכילה את העמדה שהאמת הינה מפתן האהבה. ללא אמת וללא אהבה לא תיתכן חווית אלוהים. אהבה אינה יכולה לגדול כתוצאה מניסיון לזייף משהו שלא מרגישים אותו באמת. אך אהבה יכולה לצמוח כתוצאה מהתייצבות בפני האמת, ולא חשוב עד כמה אמת זו רחוקה משלמות. עמדה זו היא תפילה. כנות עם עצמך היא תפילה. מודעות להתנגדות שבך היא תפילה. לקחת בעלות על דבר שהיה חבוי בגלל בושה היא תפילה. כאשר התהליך מתקדם, המצב של הוויה מופיע בהדרגה. ואז התפילה אינה יותר פעולה של מילים או מחשבות. זו הרגשה של הוויה בהווה נצחי, של זרימה בזרם של אהבה עם כל הישויות, של הבנה ותפיסה, של להיות חי. אין אפשרות להעביר כיצד אותם אספקטים שהוזכרו, בתוספת לרגשות אחרים שלא ניתן לתארם, מרכיבים תפילה במובן הגבוה ביותר. זו מודעות לאלוהים ולמציאות שלו. אך לא ניתן לחקות תפילה כזאת או ללמוד אותה על ידי שום כְּתבים, אימונים או דיסציפלינות. זו תוצאה טבעית של האומץ והענווה להתייצב בפני עצמך לחלוטין וללא הסתייגות. לפני שאתה מגיע לשלב הגבוה ביותר של יחס לאלוהים, של הוויה, כאשר התפילה וההוויה הם אחד, כל אשר אתה יכול לעשות, התפילה הטובה ביותר בעולם, היא כוונה קבועה ומחודשת שלך להתייצב בפני עצמך ללא הסתייגות, להסיר את כל הָעֲמַדות הפנים בין המינד המודע שלך ובין מה שיש בתוכך, ואז להסיר את הָעֲמַדת הפנים בין מה שיש בתוכך ובין אחרים. זו ההתמרה, ידידי.

**********

אני מזכיר לכם שוב: לימדו יותר ויותר לבטא את רגשותיכם. לימדו להתבונן בתגובות שלכם. התבוננו בנטייה שלכם להסביר את התגובות שלכם. התבוננו בסובייקטיביות שלכם. ואז בהדרגה תגיעו לנקודה שבה תהיו מסוגלים לבטא רגשות לא מושלמים, ילדותיים ולא הגיוניים ללא הסברים. (כלומר, כל עוד אתם נותנים תירוצים והסברים, אתם לא תגיעו לרגשות הילדותיים ולכן לא תיפטרו מהם!) רק אז תוכלו להתחיל לבחון ולהבין אותם באור האמיתי שלהם. כל עוד אתם מוכנים עם הסבר לפני שביטאתם אותם בבהירות, אינכם יכולים להשיג את המודעות העצמית שאתם רוצים ואשר הינה חיונית לשחרור שלכם. כאשר אתם נעשים מודעים להגנות שלכם, תלמדו לא להסתתר מאחוריהם אלא לחוותם במודעות. זו התקדמות. במובן האמיתי זו יותר הארה, יותר בניה מאשר לנסות לכפות על עצמכם שינוי רגש. אני יודע שאני חוזר על עצמי שוב ושוב, אך לא ניתן להדגיש זאת מספיק. החוויה הרגשית של להיות מה שאתם מרגישים, ולראות ולהבין את המשמעות, היא הדרך שבה יש לעבוד. ודרך זו תתרום יותר להתקדמות שלכם מכל דבר שאתם יכולים לדמיין בזמן זה.

העולם אינו יכול להשתנות עד אשר יהיה מספר מספיק של אנשים שעושים את העבודה הזו. אך כל אדם בודד עוזר לקראת המטרה. קבוצה כמו שלכם תורמת יותר מאשר מסות אדירות של בני אדם שמטיפות דוקטרינות שמתעלמות מהרגשות האמיתיים. הדוקטרינות יכולות להיראות טובות, אך כאשר המצב הרגשי האמיתי של האדם אינו תואם לדוקטרינות, אין בכך שום תועלת, אלא להפך, זה יוצר עוד הדחקות ורגשות אשם. קבוצה של רק חמישה אנשים, שמתייצבים בפני המציאות כפי שהיא, תורמים יותר לעולם כולו, לא רק לספירת האדמה אלא לכל הספירות, מאשר הלימודים בעלי הכוונות והאידיאלים הטובים ביותר שנוגעים רק בשכבת האינטלקט.

שאלה: כאשר אנחנו כועסים או מוטרדים עקב סטייה, אנוכיות או ציניות של אחרים, או עקב שחיתות בצמרת, האם זו מגרעת? האם האור של הנתיב עושה אותנו עיוורים לשגיאות של החברה? מה אמורה להיות עמדתנו כלפי בעיות חברתיות?

תשובה: אם תחשוב על שאלתך, תגלה את התלות הרגשית והאופי המטיף מוסר מתחתיה. יש בשאלה הטפת מוסר עצמית (מה צריכה להיות עמדתנו, האם זו מגרעת?) והטפת מוסר לאחרים. אינכם יכולים למצוא תשובה אמיתית כל עוד העמדה שמתחת לפני השטח לא נחשפת. כמובן שאינכם צריכים להיות עיוורים עקב כך שאתם בנתיב להתמרה עצמית. אינכם יכולים להיות. מחילה ועיוורן לְמה שקיים אינה התשובה. התשובה אינה קבלה עצלה של הרוע. אך גם מרידה כנגד מה שקיים אינה התשובה. אינכם יכולים לשנות את זה כאשר אתם מתמרדים. אתם יכולים לכל היותר לבצע רפורמות שטחיות להן לא תהיה קרקע מוצקה ולכן תוצאתן תהיה שגויה באותה מידה וכך הרוע יושלט שוב.

הגישה הפרודוקטיבית היא לאחר גילוי והסרה של עמדת הטפת המוסר העצמי. לבדוק "האם הכעס שלי הינו אובייקטיבי או שיש לי פה מעורבות". ואז תתפסו את ההבדל בין כעס אובייקטיבי לסובייקטיבי. בכעס אובייקטיבי אין דחיפות, הוא מנותק, הוא לא יעשה אתכם חסרי מנוחה ומתוסכלים. כאשר אתם חשים מתוסכלים והכעס פוגע בכם באופן אישי, הוא מסתיר מאחוריו תמיד משהו שלא התייצבתם בפניו. חוסר שקט זה, הפרעה זו הינה סימן של כעס סובייקטיבי, שהוא סימן של חוסר מודעות לְמה שקורה לכם באמת.

אני חוזר על מה שאמרתי, שלעולם לא יוכלו אמצעים קולקטיביים לשנות את העולם, אלא אם כן הם ייתמכו בגדילה פנימית וטרנספורמציה שהיא התוצר של מודעות עצמית. כל עוד האדם אינו מתייצב בפני חוסר הצדק שבו, החמדנות, האנוכיות, החד צדדיות, היוהרה והפחדים שלו ברמות פסיכולוגיות חבויות ועמוקות, יימשכו אותן עמדות בעולם ולא משנה איזה רפורמות סוציאליות יונהגו. רפורמות סוציאליות הן מוצר של האדם ומוחזק על ידו. אם האדם מתחבא מאחורי אותן עָמדות, מה שהוא מבקש להסיר באופן חיצוני יוצר פער, כי אין לצדק ולטוב החיצוניים תמיכה פנימית, ולכן אינם ניתנים למימוש. אך אין זה אומר שהאדם אינו צריך לעשות את מה שהוא יכול לעשות על מנת לחסל את הרוע והשגיאות. עם זאת עליכם להבין מה באמת נחוץ על מנת לשנות את העולם. כל עוד אתם במלחמה עם עצמכם, התוצאה היא מלחמה בחוץ. כל עוד אתם בפנים חמדנים ואנוכיים ואינכם יודעים זאת אפילו, לא ניתן חסל חמדנות ואנוכיות חיצוניים. אם אתם באמת רוצים לתרום למצבים כלליים טובים, פרט לְמה שתוכלו לעשות במעשים, נסו למצוא מצבים זהים בתוככם, אליהם אתם כה מתנגדים כאשר אתם רואים אותם בחוץ. הם עשויים להתקיים בצורה מאוד מרומזת או שונה, אך הם חייבים להתקיים בתוככם. כאשר תהיו מודעים אליהם, תדעו שאתם ומיליוני אנשים כמותכם אחראים לחוליי העולם.  קבלו זאת ללא אשמה וללא הלקאה עצמית, רק הכירו בעובדה. רפורמות חיצוניות יצליחו באופן מתמשך רק אם יותר אנשים יעשו את מה שאני מייעץ לכם. כאשר תסתכלו על ההיסטוריה שלכם, תראו שכך הדברים פעלו. רפורמות ושיפורים כלליים פעלו בדרך מתמשכת ואמיתית בדיוק על פי המידה בה האדם נטל על עצמו אחריות ונעשה יותר מודע לעצמו. העולם אינו יותר מאשר התוצר של האינדיבידואלים, של המצב הפנימי שלהם, של האמת הפנימית שלהם. חוסר איזון של ללכת מקיצוניות אחת לשנייה על מנת לחסל רוע, הוא בדיוק מה שקורה בנפש האינדיבידואל. כאשר האדם מנסה לשנות באופן שטחי, הוא מתנודד מקיצוניות אחת לשנייה.