הרצאה 160: יישוב הפיצול הפנימי – הנתיב להתמרה

הרצאה 160: יישוב הפיצול הפנימי

2 בפרואר, 1968
תרגום מאנגלית: ליאורה ורדי

ברכות לכל מי שנמצא פה. ברכות לכל אחד מכם. מי ייתן שמילים אלה יהיו יותר מאשר משפטים חסרי משמעות. מי ייתן שתוכלו לחוש את עומק משמעותן, כדי שתתחזקו ותתעוררו על ידי המציאות של הכוח שזורם לתוככם. אם אתם כהים לו, אינכם יכולים לחוש אותו, הוא אינו יכול לחדור אליכם.

אותו עיקרון קיים בחיי אנוש. בכל פעם שאתם מבחינים ומגיבים רק להתגלויות החיצוניות של החיים, אינכם יכולים להרגיש "בבית" בתוך עצמכם, ולכן, בחיים. ניתוק כזה הינו תוצאה ישירה של חוסר מודעות למציאות הפנימית של חיי אנוש. נדרשת פנייה מכוונת לשכבות עמוקות ורגישות יותר של חוויה על מנת לפתח ולהגדיל את המודעות הזו. יש לבצע מאמץ מכוון אך נינוח על מנת לחוש את הסיבות הנסתרות של התוצאות החיצוניות בחיים שלכם. כל הצער והאומללות, כל הריקנות וחוסר ההגשמה, כל התסכול והסבל נגרמים מכך שאינכם מודעים, כפי שאתם יודעים וכפי שאמרתי פעמים רבות, לסיבות בתוככם.

הרצאה זו הינה המשך ישיר להרצאה האחרונה ותובן בצורה מרבית כאשר אתם עוקבים אחר הסדר. עלי לחזור על חלק מדבריי על מנת שלא לאבד את הקשר. כפי שציינתי בהרצאה האחרונה (159), וגם לפעמים לפני כן, אתם יוצרים את מה שאתם חווים. אומללות אין משמעותה למעשה שיצרתם – כתוצאה מטעויות, תפיסות שגויות, תבניות התנהגות ורגשות הרסניים – את החוויות הלא נעימות הללו. זה איננו באמת הדבר הרע. הדבר הרע הוא העובדה שאינכם יודעים זאת, כך שברמה אחת אתם רוצים דבר מה וברמה שנייה אתם שוללים/מונעים אותו. אי הידיעה שאתם שוללים את מה שאתם רוצים במודע, היא הכאב הגדול ביותר מפני שאתם נמשכים לכיוונים מנוגדים. כאשר אתם מתקרבים להגשמת הרצון המודע שלכם, הלא מודע נסוג מכך בבעתה. התסכול הנובע מכך מבלבל אתכם, מפחיד אתכם וגורם לכם לחוש חוסר תקווה לגבי החיים. הוא גורם לכם להפעיל את כל מנגנוני ההגנה ההרסניים ביותר, שמעצימים את השלילה הלא מודעת, ההרסנות והתסכול המודע. תנועות הנפש בשני כיוונים מנוגדים גורמות לכם למעשה לחוש נקרעים מבפנים. הכאב של חוסר ההבנה לגבי מה שקורה לכם מגדיל את המתח הפנימי. ככל שזה נראה חסר תקווה יותר, כך העצמי המודע מתאמץ ונאחז יותר. תנועה מתוחה שכזו, אפילו כלפי מטרה מבוקשת, מכשילה אותה, מפני שהמתח נובע מחוסר תקווה, ספק ודחיפות שפועלים באופן מנוגד לתנועות החלקות של הזרימה האוניברסאלית.

הפיצול הינו הכאב האמיתי. אדם המודע לפיצול וחווה אותו במודע הוא באמת מבורך, מפני שברגע זה נעלם חלק גדול מהמתח. אני רוצה לדון בכך בהמשך הערב, מפני שהדבר חשוב כל כך. בשום אופן אין זה אפשרי עבורכם למצוא את הבית בתוך עצמכם, לחוש בבית בחייכם, אם אינכם מבחינים באותה שכבה פנימית שאומרת "לא" לְמָה שעל פני השטח אתם אומרים לו "כן" מאומץ.

אין זה קל להגיע לכך. הצעד הראשון הוא לחשוב על עיקרון זה ולפָנות מקום למציאותו בהכרה שלכם על ידי הגברת הרצון למצוא את אותו הדבר בכם שדוחף לכיוון מנוגד מזה שאליו אתם נעים באופן מודע וחיצוני. הרצון למצוא את החלק בכם שאומר "לא" חייב לקבל חיזוק ועידוד באופן מתמשך. עם זאת, אפילו אלה מכם, ידידיי, הנמצאים בנתיב באופן מוצלח ביותר, ואולי זמן הכי רב, שוכחים זאת שוב ושוב. כאשר אתם לא מאושרים, באופן אוטומטי אתם מאשימים מישהו או משהו אחר, לפחות רגשית. ברגע שאתם עושים זאת, נוצר נזק נוסף. ואז נעשה יותר ויותר קשה לחלץ אתכם מהתבנית הזו של התנהגות פנימית. האשמה מביאה איתה עמדות הרסניות אחרות: עקשנות, התנגדות עיוורת, הרצון להעניש את אלה שהאדם חושב שהם אחראים לאומללותו, ואפילו צורה של הרסנות עצמית מכוונת כדרך להעניש את האחרים. זו תבנית שכיחה, שברמה מסוימת, קיימת בכל אחד. היא הרסנית וארסית ביותר, כאשר היא עדיין בלא מודע וכשעושים לגביה רציונליזציה.

לכן אני אומר לכולכם, ידידיי: כאשר אתם לא מאושרים, הסתכלו תחילה על הצד בכם שאומר "לא", מכל סיבה שהיא. ואז התבוננו על הצד שמאשים אחרים אפילו רק במרומז, באופן לא ישיר ובהסתר. התבוננו ברגשותיכם כשאתם טוענים כנגד משהו או מישהו – אולי כנגד החיים בגדול. ואז ראו התקה מסוימת זו. מפני שלא משנה עד כמה אחרים עלולים לטעות, לעולם הם לא יכולים להיות אחראים לסבל שלכם, ולא משנה איך זה נראה.

אם אינכם מאשימים אף אחד, אבל מאשימים את עצמכם יתר על המידה בצורה הרסנית מאד שלא מאפשרת מוצא, אז אתם עושים אותו דבר. וזאת כי צורה זו של האשמה עצמית הינה רק תחפושת לשנאה עזה והאשמה של אחרים. בסוג זה של עמדה, שלא מאפשרת לעצמי לזקוף את ראשו ולהמשיך הלאה, טמונה תכונה דומה לנקמנות, אם כי פחות ישירה.

אם אתם רוצים להתחבר לסיבות של הסבל שלכם ולהסיר אותן באמת, התהליך הוא: לראות בכנות היכן אתם אומרים "לא" לְמה שאתם הכי רוצים – ולא משנה עד כמה זה עשוי להיראות בלתי אפשרי. בדקו את הרגשות שלכם באופן זהיר ביותר, והתבוננו בהם כשמדובר במציאות מעשית. הבחינו כיצד אתם פועלים בסתירה לְמה שאתם מדמיינים שאתם כל כך רוצים.

כשתמצאו את קשר בסיסי זה בחומר הנשמה שלכם, תיעשו מודעים למתחים רגשיים שמונעים את הרגש הזורם בחופשיות של כוח החיים. רגש זורם בחופשיות זה יכול להשפיע עליכם רק כשאתם בהרמוניה עם חוקי החיים. הכחשת האמת שאתם אומרים לא ואז מאשימים אחרים, וכמו כן הכחשת האשמה – היא הפרה של חוקי החיים. כיוון שחוקי החיים אינם רק אמת, אלא משמעותם גם חיפוש כל הסיבות בעצמי, בָּמקום שבו הן באמת נמצאות. התקתן החוצה גורמת לעיוות מוחלט של המציאות. האדם עוסק אז בחצאי אמת, שהן יותר מבלבלות וקשה יותר לחלץ את עצמכם מהן, מאשר חוסר אמת. כתוצאה מכך נוצרים רגשות שליליים שונים, מתחים ועיוותים של מושגים.

הצעד הבא בהקשר זה הוא התבוננות לא-נצמדת ((detached בתנועות של הנפש – באקלים הפנימי שבו אתם חיים ואשר נובע מכם ללא הרף ומשפיע על כל דבר סביבכם. כאשר אתם נעשים שקטים מאוד ומקשיבים לעצמכם, תחושו בו. תדעו מהו הדבר שמפעיל ומניע אתכם, לא משנה עד כמה הוא עשוי להיות מרומז. הוא תמיד תערובת של תגובות שרשרת הפועלות הדדית זו על זו ויוצרות רגשות ומושגים סותרים, האחד חופף לשני, כולם קשורים באופן מסתורי.

כאשר אתם נמצאים בהרמוניה עם החיים מפני שאתם קשורים לסיבות ולתוצאות שלכם, ניתן להשוות את העמדה שלכם כלפי כוחות החיים לעמדה של שחיין. אתם צפים על פני המים. המים נושאים אתכם. עדיין אתם נעים, אינכם פסיביים. לו הייתם פסיביים לחלוטין לא הייתם יכולים להיות מוחזקים זמן רב על פני המים. אך אם אתם אקטיביים מדי, נעים יותר מדי, מתוחים ומודאגים מדי, אין הנאה בשחייה, והיא אינה בטוחה. המים ישלטו עליכם, במקום לתמוך בכם. עליכם לנוע באופן קצוב, בדרך רגועה ובוטחת – בוטחים בכוחם של המים לשאת אתכם, ובוטחים ביכולת שלכם לנוע באופן חלק ובכוונה. ככל שהתנועות שלכם יותר קצובות, רגועות והרמוניות, כך התנועה פחות מאומצת. התנועה נעשית חסרת מאמץ ומנציחה את עצמה. בין המים והגוף קיימים יחסים מאוד בטוחים ומהנים. ישנו איזון נפלא בין הכוחות האקטיביים והפסיביים של האדם השוחה, שקובע את היחסים ההרמוניים, או את האיזון, בין הגוף האנושי וגוף המים. למרות האמון המוצדק שהמים נושאים את הגוף, האדם אינו מתכחש לאחריות ולהשתתפות שלו בפעולת השחייה, או אפילו בציפה.

זו אנלוגיה מאוד מתאימה למצב שלכם ביקום וביחס לכוחות היקום. האגו שלכם חייב להיות אקטיבי בדרך בריאה ורגועה. אתם חייבים לא לעזוב או לשלול את ההשתתפות של האגו בפעולת החיים. אף על פי כן, אתם חייבים לבטוח באופן מלא ולהרשות לעצמכם לצוף על כוחות אחרים. תנועת הציפה, תחושת הנשיאה על ידי החיים, הינה תוצר ישיר של הנתיב שבו אתם נמצאים. ככל שתתייצבו יותר בפני הקשיים הפנימיים שלכם והסיבות האמיתיות לסבל שלכם, כך תפתחו יותר את האגו ותאפשרו לכוח האוניברסאלי לבסס את עצמו. דבר זה יקרה בדרך שהינה רגועה ועוצמתית כאחד. אתם תחושו צפים, נישאים, ועדיין משתתפים באופן אקטיבי ומחליטים.

זו דרך נפלאה של הוויה. זו הדרך של ההוויה. שום דבר לא יכול להחליף זאת. שום פתרון תחליפי שתחפשו או תקוו לו לא יוכל אי פעם להשתוות לתחושה האמיתית של עצמיות, הכוחות שלכם עצמכם, העוצמה שלכם, כאשר אתם מחוברים עם הדבר בכם שגורם לחוויות השליליות שלכם. רק אז תוכלו לפתור את הבעיות שגורמות לאותן חוויות.

אין זה פשוט לנקוט בצעד זה. כל מי שניגש לנתיב זה מתנגד למצוא את הסיבות בתוכו. אם הכול מתנהל כשורה, העמדה הזו מתעמעמת ככל שהאדם מתקדם. אבל המתחילים נצמדים לתקווה הלא מודעת למצוא את הסיבות של הסבל שלהם מחוץ לעצמי. הם לא נוכחים לדעת שלא ניתן להרוויח שום דבר מזה, אפילו אם זה היה אפשרי. עדיין הם לא יוכלו לשנות את הגורל שלהם מאחר שהם לא יכולים לשנות אחרים. בפחד העיוור שלהם מחוסר השלמות והגאווה המתלווה אליו הם מתעלמים מעובדה זו. וכך ממשיך עוד ועוד המאבק לתלות את האשמה מחוץ לעצמי. הצעד הגדול ביותר שבן אנוש יכול לעשות הוא לומר, "בכל ליבי ובכל כוחי אני שואף להכיר את הסיבות בתוכי". ככל שתפתחו יותר מחשבה זו, כך יקרה יותר משהו בפנים. שם נמצאת כל התקווה והישועה שהאדם מחפש. בשלב מסוים זה חייב להיעשות.

וכעת אגיע לצעד הבא. תחילה, זה ייראה אפילו יותר קשה מאשר הצעד הקודם, אך למעשה אין זה כך. כל הקשיים הם אשלייתיים. הפחד הלא מודע שלכם למצוא את סיבת האומללות בתוך העצמי הינו אשליה. כל מי שאי פעם מצא את הסיבה בתוכו יאשר שהדבר מביא רווחה, ביטחון ואמון בחיים. זו רק יוהרה שמונעת בעדכם מלרצות באופן מלא למצוא את הסיבה בתוככם. וזו יוהרה שגורמת לכך שהצעד הבא ייראה כה קשה.

הצעד הבא הוא להבין שכאשר אתם מגיעים לסיבות הבסיסיות שגורמות לכם לשלול את הדבר שאליו אתם הכי שואפים, תמיד מעורבים בכך פחד, יוהרה ורצון עצמי. לפני שנים אמרתי שאלה שלושת השגיאות והרעות החולות הבסיסיות של בני אנוש. פחד הוא שגוי מפני שהוא מרמז על חוסר אמון, הוא נוצר משנאה. פחד מוכרח תמיד להתקיים במידה שהאדם אינו מאושר בנוגע לאופי שלו עצמו. אחרת הפחד אינו יכול להתקיים. כפי שציינתי בהרצאה האחרונה, הפחדים שנובעים משנאה עצמית גורמים לפחד מתהליכי החיים: פחד מחיים, פחד ממוות, פחד מהנאה, פחד משחרור, פחד מהעצמי, פחד משינוי, פחד מהלא ידוע, פחד מלהיות לא מושלם – כל פחד שהוא. הם כולם אשליות.

אינכם יכולים לגבור על פחד עד אשר אתם עוברים דרכו. זהו הצעד השני שנראה כה קשה. אם אנשים חומקים ממציאת הסיבות לסבל בתוכם, הם חומקים אפילו יותר מצעד זה. כל האנרגיות שלהם ממוקדות בעקיפת הדבר ממנו הם פוחדים. דבר זה מוביל תמיד לדרך של שגיאה ואכזבה.

אתם מתכווצים בפני הדבר שממנו אתם פוחדים. ככל שאתם מתכווצים יותר מפניו כך אתם מנתקים יותר את עצמכם ממרכז הווייתכם, אליו מגיע כל הטוב. אתם נעשים יותר ויותר מכווצים, מצב שבו בלתי אפשרי לצוף. דמיינו שחיין במצב פיזי של כיווץ. הוא חייב לשקוע – וכך זה עם בני אנוש בחיים.

הכיווצים יוצרים כל מיני קשרים באישיות – באופן פיזי, מנטאלי ורגשי. קשרים אלה גורמים לניתוק מחומר הנשמה – מהמקום ממנו נובעים כל הפתרונות, החוכמה, הרווחה. כיצד יכולה אשליה להיחשף כאשליה אם לעולם אין בודקים אותה? אתם יכולים למצוא את האמת רק כאשר אתם חודרים בעד האשליה. בלי לעשות כן אין זה אפשרי לפגוש את הפחד מפני הדבר שאליו אתם הכי משתוקקים – חיים, הנאה, הגשמה, מימוש הפוטנציאלים, הצלחה בכל דרך, חיים בעלי משמעות, בריאות, אהבה, חברות, כלומר קשר עם התהליכים האמיתיים של החיים. שום דבר מאלה לא יכול להגיע כאשר אתם בפחד. כיצד תוכלו להיפטר מהפחד? האם אתם עדיין מצפים לאוטוריטה כל יכולה, מיטיבה, שתסיר אותו מבחוץ? האם זה באמת יכול לפתור משהו ולהבטיח לכם את הביטחון לתמיד? בוודאי שלא. הביטחון האמיתי היחידי הוא ידיעת היכולת שלכם לפגוש ולהתמודד עם מה שאתם מפחדים מפניו, באופן ממשי ואינטליגנטי. דבר זה יכול להתבצע רק על ידי כניסה מלאה לתוכו, לא על ידי התחמקות. האומץ לקבל את הבלתי נמנע מחזק את היכולת למצוא דרכים אמיתיות ומשמעותיות להימנע מאירועים מפחידים מיותרים.

עשו רשימה של פחדים. אמרתי זאת לפני שנים, אבל כעת, כשאתם מכירים הרבה יותר את העצמי הפנימי ביותר שלכם, רשימה כזו תהיה יסודית יותר. התבוננו בפחדים שלכם. באיזה מובן הם נגרמים על ידי גאווה? באיזה מובן הם תוצאה של רצון עצמי קשוח – חוסר רצון להתגמש, לשנות, לזרום עם הזרם של חיים משתנים תמיד? את הפחדים חייבים לפגוש. על מנת לפגוש אותם, יש לברר אותם. חייבים להתייצב בפניהם באופן אמיתי, בצורה כואבת ומתוך התייחסות ספציפית, בלי לטייח אותם באופן כללי. זה לעולם לא יעזור. חיוני שתקראו לפחד בשם תמציתי ותחשבו עליו.

זה מאפשר את הצעד הבא. התבוננו ישירות בפחד. גייסו את היושר והאומץ לחדור לתוכו. הכבוד העצמי והאהבה העצמית שמגיעים מעמדה כזו הם חשובים יותר מכל דבר אחר. כל דבר תלוי בזה. בצורה כזו אתם תיעשו מסוגלים להקל על מה שאינו באמת נחוץ. מספר אירועים לא רצויים מגיעים אליכם מפני שהפעלתם את התוצאות שלהם לפני זמן רב ולא ניתן לבטל את הסיבות. לכן יש לשאת את התוצאות [הערת המגיהה סיגל: נראה לי שכאן יש טעות במקור, וצריך להיות כתוב: "מספר אירועים לא רצויים מגיעים אליכם מפני שהפעלתם את הסיבות שלהם לפני זמן רב, ולא ניתן לבטל את התוצאות. לכן יש לשאת בתוצאות"]. על ידי כך תוכלו למנוע הפעלה של תוצאות אחרות לא רצויות. כוח ויכולת כאלה גדלים מהתייצבות ישירה, בלי להתייחס לפחד כאילו היה פנטום או רוח – שאותו אינכם יכולים לתפוס או לגעת בו, ומשום כך נאלצים לפחד ממנו. בצורה כזו אתם מטפחים אימה רבה יותר.

האיחוד של פיצול כואב במיוחד זה שבכם – של לרצות את הדבר שממנו אתם פוחדים, ופחד מפני הדבר שאותו אתם רוצים – ניתן לתקן רק כשאתם מחפשים את הסיבה לפיצול זה בין רצון ומוטיבציה. התייצבו בכנות בפני הפחדים. התייצבו בכנות בפני היוהרה שלכם, שגורמת לכם להיות כל כך פרפקציוניסטים, עד כי אתם בהכרח פוחדים ליפול מהבמה שהקמתם. פחדים רבים ייעלמו כאשר תסכימו לוותר על היוהרה שלכם. ואז תראו את חוסר ההגינות שקיימת כאשר אתם מאשימים את החיים, או אנשים אחרים, בדברים שהם באמת בכם, ולא משנה עד כמה אחרים לא מושלמים או טועים. כאשר אתם מכחישים את הסיבה לסבל שלכם בתוככם ומציבים אותה מחוץ לעצמכם, אתם תמיד מבצעים דבר לא הוגן: לעולם אינכם בַּאמת. זו תמיד היוהרה שמונעת בעדכם מלהתייצב בפני הפחד שלכם.

כאשר תהפכו את התבנית הישנה של האשמת אחרים ועקיפת הדבר ממנו אתם פוחדים, יתחיל להתרחש דבר יוצא דופן. צעד אחר צעד, וכתמיד, עם נסיגות תחילה, חומר הנשמה שלכם יתחיל להשתנות. החוויה שלכם תהיה תחילה כדלהלן: לאחר שתהפכו מודעים בתמציתיות לאקלים שבו אתם חיים בתוך האישיות שלכם, הוא יאבד באופן אוטומטי חלק מכוחו. תהפכו יותר משוחררים על ידי עצם הפעולה של ראיית עצמכם אחוזים בתפיסתו. לאחר שתהליך זה יימשך זמן מה, תתחילו לחוש – מתחת לשכבה שבה אתם מעונים, דואגים, כהי תחושה, חסרי תקווה ומעוותים מכאב – במציאות אחרת. מרבית האנושות מחשיבה רמה זו של תגובתיות – שבה אתם מתנודדים בין חרדה מעוותת, עינויים וחוסר תקווה מצד אחד, וקהות והעדר חיים מצד שני – כמצב הטבעי של ההוויה, של קיום ושל תפקוד. באופן כללי, אנשים אינם תופסים שום מצב פנימי אחר, מפני שהם אפילו לא מודעים לכך שזהו המצב שלהם. לכן, כשאתם רואים את עצמכם במצב זה, אתם מתקרבים הרבה יותר לחוש במצב האחר – שנמצא מאחורי זה, כביכול.

תחילה, זה יקרה רק לפרקים. מאוחר יותר, הוא יהיה יותר שכיח. מתחת לרמה המעונה מתפתחת דרך חדשה של הוויה. אתם תחוו את שתיהן בו זמנית. אני מעז לומר שכמה מידידיי בנתיב כבר חוו רמה חדשה של מציאות. הם יאשרו את האמת אותה אני אומר. התחושה היא של ביטחון עצום ותחושת רווחה, חיוניות, שלווה וחיות, תחושה זורמת של אמון מוחלט. זו תחושה של להיות נישא, אך עדיין לדעת באופן עמוק שהכוח קיים בתוככם לשלוט על החיים בדרך הטובה ביותר האפשרית.

כפי שאמרתי, החוויה הזו תופיע תחילה במקביל למצב הרגיל של דאגה, חוסר תקווה וחוסר אושר. זהו מעבר הדרגתי בנתיב, שבו הישן והחדש נחווים ביחד, צד בצד, או שאחד נוסף על השני. החדש הוא רק תחושה מעורפלת עמוק בתוך העצמי. אבל בהדרגה היא תהיה יותר דומיננטית עד שהיא תשלוט ותחליף את הישנה. כעת יחזור רגש חוסר התקווה הישן לעיתים נדירות, כפי שהחוויה של המציאות הפנימית האמיתית הופיעה קודם לכן. התפקוד באופן סימולטני בשתי רמות של ההוויה שלכם הוא בפני עצמו חוויה טובה, מפני שהוא מביא את הפיצול לפוקוס מלא.

הסימולטניות הזו של שתי רמות היא חוויה ברורה בנתיב. יש לצפות לה ולא להיות מופתעים. היא אמורה לאשר לכם בברכה שאתם באמת בדרך הנכונה. כאשר שני המצבים הסותרים האלה נחווים באותו זמן – חרדה מייסרת, צער, דיכאון וגם שלווה עמוקה ורווחה – אז אין יותר למצב הראשון (המייסר) שום כוח. אתם רואים אותו כפי שהוא. אולם, הדברים לא יישארו במצב זה. הם יתחלפו, ינועו לסירוגין. אתם תאבדו את מה שמצאתם ואז, לפרקים, תתפלאו האם זה היה אמיתי. כאשר תחוו אותו שוב תדעו ששום דבר אינו יכול להיות אמיתי יותר. שוב ושוב, תצטרכו להילחם בתקופות שבהן תיזרקו חזרה למצב הישן בלי לחוות את החדש. כל קרב יסמן אבן-דרך נוספת שגורמת להשגת המצב האמיתי של החיים להיות יותר בטוח ותמידי. הוא יאבד לעיתים פחות ופחות קרובות, עד שיושג מימוש עצמי מוחלט. אז הוא יהפוך למצב ההוויה הנורמאלי.

מה שאני רוצה להדגיש פה הוא אולי מבלבל תחילה, מאחר שהמילים הן כה מוגבלות. במצב השלו של מימוש עצמי כל האינטנסיביות נעלמת. המשפט הזה מבלבל רק כאשר אתם משייכים אינטנסיביות לעומק, מעורבות, שמחה ואקסטזה. הזכרתי זאת קודם לכן בהקשר אחר. חשוב מאוד להבין את העיקרון הזה. אנשים הם לרוב לא רק מתוחים, אלא מתוחים בגלל האינטנסיביות שקשורה ישירות למצב הדואליות – על ידי אמונה בדבר מאוד טוב כנגד דבר מאוד רע. הדואליות גורמת לכיווץ מכאיב בלתי נמנע. כל דבר שאינכם רוצים, אתם הודפים אותו מכם באינטנסיביות. כל דבר שאתם רוצים, אתם אוחזים בו באינטנסיביות. אתם אוחזים בטוֹב מפני שאתם פוחדים מהרע ופוחדים מאי השגת הטוב. כל דבר שאתם נמנעים ממנו באופן אינטנסיבי, אתם בהכרח פוחדים ממנו.

המצב השליו והבוטח שהזכרתי, המצב היחיד שבו קיימת הנאה מוחלטת, חופשי לחלוטין מהאינטנסיביות המכוּוצת הן של היאחזות והן של הימנעות. אדם אחד תופס מפני שהוא פוחד שלא יקבל, ואחר נמנע מפני שהוא פוחד שיקבל. לפיכך, שניהם זהים בתנועת הנשמה. כיצד ניתן לחוות הנאה עמוקה במצב כזה? זו הסיבה לכך שזה כה טיפשי להאמין שההנאה אפשרית רק במצב אינטנסיבי. ה"טוב" בדואליות הוא אשליה, ולעולם אינו מסָפק. היישוב של כל הדואליות הוא עונג עילאי חסר-פחד שמגיע ממצב הציפה (floating) שהזכרתי קודם לכן. במצב כזה כל המגיע מתקבל בברכה, הכול טוב, גם אם לאדם עשויות להיות העדפות. דבר זה עלול להישמע כאדישות ושטחיות של חוויה, שהן עיוות של המצב שתיארתי. חוסר ההבנה הזה מתרחש לעיתים קרובות בנוגע לפילוסופיות רוחניות, במיוחד מזרחיות.

זה לא נכון שבמצב של מימוש עצמי האדם הוא כה בלתי-נצמד עד שלא אכפת לו משום דבר והוא אדיש להנאה. ההנאה, שהיא ההפך מכאב אליו אתם רגילים, חייבת להפוך לפחות אינטנסיבית, בדיוק כפי שהכאב יהיה פחות אינטנסיבי כשתלמדו לעבור דרך הדבר ממנו אתם מפחדים. חציית הפחד מתקנת את הפיצול של הדואליות. היא מפחיתה את האינטנסיביות של הנאה וכאב כאחד. היא מאפשרת לנפש לעבור דרך כל דבר ולהישאר במצב ציפה של חווית החיים כפי שהם באמת. היא יוצרת שינוי ומביאה את הנפש לרמה חדשה של חוויה, הריפוי של הפיצול, היכן שהכול הוא אחד.

כל אחד בנתיב כמו זה מבחין בסופו של דבר שכאשר לא נלחמים יותר בכאב, לא נאבקים נגדו, לא חומקים ולא מפחדים ממנו, הוא נעשה פחות אינטנסיבי עד שהוא מפסיק לגמרי. באותו האופן, ההנאות הישנות, הלא בוגרות, מפסיקות להיות מושכות ולא מביאות יותר סיפוק. כעת מגיעות הנאות עמוקות יותר, שאינן ההפך של שום דבר. אין להן מציאות הופכית – הן אינסופיות ולא ניתנות לשינוי.

הרעיון שכאב והנאה נעשים יותר "דומים" עשוי להישמע בלתי אפשרי ואבסורדי. אני מודה שקשה להסביר או לתאר למישהו שלא עבר דרך חוויות מסוימות בנתיב כזה. אבל כל אחד מכם שהיה קרוב לחוויה כזו יחוש מה אני מתכוון. ואז תתפסו את האומללות בכוחות הנפש שלכם כאשר אתם נאחזים בצד אחד והודפים את האחר. אין לבלבל את העמדה האמיצה של מעבר דרך מה שיצרתם בעצמכם והינו בלתי נמנע, עם מזוכיזם, הרס עצמי מכוון או כניעה חסרת תקווה. נדרשת כנות רבה מאוד כדי להתייצב בפני מה שנמצא בפנים. זה מתחיל למתן את הרגשות הקשים ועושה אותם נסבלים. זו ההתחלה של איחוד. מתוך עמדה זו כל רגש כואב מאבד את האימה שבו מפני שהוא אינו נראה יותר כגורל הסופי. יודעים שהוא זמני, וחווים אותו ככזה.

אין צורך לחכות לעתיד רחוק או למצב מיסטי שבו תהיו במקום מאוד מתקדם בהתפתחות שלכם, בכדי לחוות את החוויה של כאב ההופך להנאה והשניים הופכים על כן לאחד. כל אחד בנתיב הזה יכול לחוות זאת בכל זמן כשהוא מתייצב בכנות בפני עצמו. חלק מכם, למשל, חוו כיצד החרדה יכולה לפוג כשאתם מתייצבים בפניה במלואה ומבינים אותה, כשאתם מבטאים אותה באופן ישיר ומפרידים אותה לחלקים של רגשות שהכחשתם – אולי זעם, פגיעה, עצב. כשאתם חווים במלואם את הרגשות הללו בגוף ובנפש – ומבטאים אותם בכנות בלי להטילם על שום שעיר לעזאזל – הרגשות המענים הופכים לחמימות והנאה. התחושה של שלווה חיה מתלווה לחוויה. כשאינכם בורחים יותר מרגשות כואבים הגוף והנפש שלכם הינם זרמים של הנאה. דבר זה מתרחש בקביעות ובאופן בלתי נמנע כאשר אתם עמוק בתוך העצמי, במקום שבו לא קיימת דואליות, במקום שהכול הוא אחד, היכן שבהכרח נמצאות הסיבות והישועה האישיות שלכם. ואז, לא משנה מהי החוויה, היא חייבת להיות מענגת. הנאה כזו היא בעלת טבע שונה לחלוטין מההנאה הנובעת מההפך מכאב במצב הדואלי. ברמה של דואליות, האדם פוחד מהנאה כמו מהשמדה, כשבאותו זמן הוא פוחד לאבד אותה וליפול להפך שלה. השלמות של ההנאה המאוחדת עשויה גם היא להיות אינטנסיבית, אבל בדרך שונה מאוד מאינטנסיביות רגילה. אין בה כל פחד או כיווץ. היא מערבת את האישיות כולה.

על מנת להגיע לרמה זו, ידידיי, לכו דרך צעדים אלו עם העוזרים שלכם. בגישתכם לעצמכם, דרך מדיטציה, החליטו שוב ושוב: "אני רוצה להתייצב בפני הסיבה לרוע שבחיי, שגורם לסבל שלי. אני באמת רוצה להתבונן, עם אומץ ויושר, בכל האמת שבתוכי ומסביבי." ככל שתעשו כן יותר, כך יסייע לכם יותר נתיב זה על ידי הפעלת כוחות המנציחים את עצמם. כל צעד יהיה קל מקודמו.

וכעת ידידיי, האם יש לכם שאלות הקשורות בנושא זה?

שאלה: האם החיבור בין הנאה וכאב מתרחש כאשר חווים כאב כתחושה? האם המכנה המשותף הוא שהעצמי חווה את שניהם כתחושות, כאשר אפילו תחושת הכאב הופכת להנאה מפני שחווים אותה?

תשובה: אתה אכן צודק. אומר זאת כך: ברגע שהאישיות מפסיקה להיאבק כנגד הרגשה, הכאב מפסיק והופך להנאה. זו הסיבה לכך שאדם היכול לומר: "אני כועס ביותר" חווה את הכעס באופן שונה לחלוטין מאשר מאבק נגד הכעס וביטויו בדרך מסוכנת. כשמרגישים את הכעס, האדם מקבל אותו, מתייצב בפניו ומפסיק להילחם כנגד מה שקיים. אין הכחשה, אין ניסיון לשלול. אותו הדבר ישים לגבי כל רגש. ברגע שמכירים בו במלואו, האדם מתחיל לראות אותו כפי שהוא, ואז הוא נמוג, משום שהוא תמיד אשליה.

רגשות משנים את עצמם לחומר המקורי שלהם. כל מי שלא חווה זאת עשוי להבין זאת בצורה שגויה ולבלבל בין קבלה לבין מחילה וסיום. קבלה פירושה רק להפסיק להיאבק כנגד מה שקיים, מאבק שמונע תמיד על ידי יוהרה, פחד ורצון עצמי.

לעיתים קרובות אתם לא מודעים למאבק שלכם כנגד מה שקיים בכם. אתם מנערים חוצנכם ממנו, מתיימרים לקבל ברצון את מה שיש, אבל לא מסוגלים למצוא אותו. תהא זו הוכחה עבורכם שלא קיבלתם את מה שקיים בכם, שבמקום כלשהו אתם נאבקים בעצמכם ולכן מכניסים את עצמכם למצב כואב, בין אם אתם מודעים לכך או לא. במקום להתכחש למאבק, אפשרו למצב רוחכם, לתחושה הפנימית שלכם, להיות הגורם המחליט שאומר לכם היכן אתם נמצאים בתוך עצמכם.

שאלה: האם אותו הדבר נכון לגבי פחד ממוות? שברגע שהאדם מקבל את החוויה שלו, הוא מפסיק להיות מפחיד?

תשובה: באופן מוחלט. זה נכון לחלוטין.

שאלה: לאחרונה הגעתי להכרה שכל הכעס והציניות שלי הם השלכה של רגשות חיוביים, במיוחד רגשות חזקים של אהבה. אני פוחד לבטא את הרגשות הגדולים הללו במצבים מסוימים. האם תוכל לעזור לי בזה? אני פוחד מהתוצאות.

תשובה: אכן, זהו צעד נפלא. קודם כל, וודא במדויק מהו הדבר שאתה פוחד ממנו. חלק גדול מזה הוא גאווה. יתר על כן, ישנה גם מידה של חמדנות המעורבת פה, במובן של סירוב לקבל תסכול אפשרי או שלילה אפשרית. אילו היית מבטא את התשוקה שלך, נדמה לך שזה יהיה בלתי נסבל אם האהבה שלך, הרכות שלך, לא יזכו להדדיות. זה היה נראה לך כהשמדה. זה, כמובן, אינו נכון. כפי שאתה יודע מהחוויה האישית שלך, במצב הנוכחי שבו אתה נמצא, שהוא פחות או יותר המצב שבו רוב האנשים מוצאים את עצמם, אתה לא בהכרח מסרב לאהוב מפני שאתה מוצא את האחר כבלתי ראוי לאהבה. לרוב זה מפני שאתה מפוחד מהחוויה. כאשר אתה מוותר על האנוכיות [להיות מרוכז בעצמו] של הילד – ובאותו זמן, על החמדנות הילדית שלא יכולה לשאת חוסר היענות – זה לא יהיה סוף העולם אם לא תובטח לך הדדיות. באופן אוטומטי אתה תפתח אז אינטואיציה לדעת מתי וכיצד לבטא את הרגשות שלך.

לפעמים הביטוי של רגשות עלול להיות מפחיד לאלה שהינם לא בוגרים עדיין. הם נרתעים, לא מפני שהם לא מעריכים אותך כאינדיבידואל, אלא מפני שהם לא יכולים לשאת את הרגשות. רק כאשר אתה לא ילד בעצמך, אז תראה את הדברים בדרך זאת. אז תווסת את הביטוי שלך – לא בדרך אומללה, ממורכזת, שחצנית, לא בגלל חוסר בנדיבות וברגש, לא מתוך יוהרה, פחד ורצון עצמי, אלא מתוך חוכמה ואינטואיציה שמכירה מי מוכן וכיצד האדם מסוגל לקבל את מה שאתה רוצה לתת לו. במילים אחרות, אתה תהיה מסוגל לאפשר רגשות נפלאים אלה, בין אם ניתן לבטא אותם באופן ישיר או לא, בין אם האדם השני מסוגל לקבל אותם או לא. עצם העובדה שיש לך רגשות אלה היא כשלעצמה האוצר היקר ביותר, החוויה הנפלאה ביותר, מפני שהיא מאפשרת לך להיות חי וזורם בעונג. זה נותן לך ביטחון אמיתי. במידה שבה אתה מכיר ומאפשר לעצמך את הרגשות האלה – במידה שבה אתה מסוגל לבטא אותם או פשוט חווה אותם, זו המידה שבה תמשוך באופן אוטומטי את סוג האנשים שיהיו מסוגלים להרגיש כמוך, לקבל ולתת רגשות טובים. או שתהיה מסוגל לסייע לאלה שאתה ביחסים איתם להרגיש כך, אם בכלל הם רוצים לגדול.

אין שום בעיה שהיא כה חמורה שלא ניתן לסייע ולפתור אותה – בתנאי שאתם באמת רוצים ללכת לשורשים שלה, להתבונן בכל אמת שהיא שקיימת בכם ולהיות מוכנים לשנות היכן שצריך. שום בעיה לא יכולה להיות כל כך לא משמעותית עד שלא תיראה כחסרת-תקווה כל עוד עמדה זו חסרה [כלומר, כל בעיה ולו הקטנה ביותר תראה חסרת-תקווה כל עוד לא מאמצים גישה זו של מוכנות להתבונן לעומק בשורשי הבעיה בתוכנו]. אם תהיו מוכנים להתייצב בפני העובדה שבנקודה מסוימת שללתם את רגשותיכם הטובים ובאופן מכוון הפכתם אותם לרעים, תצליחו לצאת מכאב השנאה העצמית.

היו ברוכים כולכם, היו בשלווה, היו באלוהים.

נערך על ידי ג'ודית וג'ון סאלי